תרחיש לא בדיוני.

ליל שבת בפברואר 2007 היה קר וסגרירי. כל חברי הקיבוץ נ´ נמו את שנתם בבתיהם הצנועים. רק השומרים פטרלו סביב הגדרות ברכבם. גם חיילי הגדוד שבמחנה הסמוך, הצמוד לגדר הקיבוץ ישנו במיטותיהם. החיילים והחיילות שהיו תורנים באותו לילה צפו בעייפות במרקעי ומסכי מכשירי הגילוי המתוחכמים.

בשעה 03:00 לערך ירד ערפל כבד על כל האזור. מסך לבן אטום אפף את כל הישובים בעוטף עזה. הרבש"צ של הקיבוץ התבונן בערפל והרגשתו הייתה רעה. זהו לילה מקולל סינן לעצמו, הלוואי ונעבור אותו בשלום...
בשעה 03:00 לערך ירד ערפל כבד על כל האזור. מסך לבן אטום אפף את כל הישובים בעוטף עזה. הרבש"צ של הקיבוץ התבונן בערפל והרגשתו הייתה רעה. זהו לילה מקולל סינן לעצמו, הלוואי ונעבור אותו בשלום...

בשעה 03:30 נפתח פתח קטן בשדה שמדרום לגדר הקיבוץ. דמויות אפילות החלו להגיח מפתח המנהרה שאנשי ארגון החמאס חפרו בסודיות מוחלטת במשך מספר חודשים. חוליה ראשונה הגיחה ונערכה צפונה, ואחריה חוליה שנייה ושלישית.
 
תוך שלוש דקות היו ערוכים בשטח 21 לוחמים מצוידים היטב במיטב אמצעי הלחימה. הם החלו בתנועה מהירה לעבר גדר הקיבוץ. ולא ניסו להסות את התקדמותם. חוליית החוד חתכה את גדר הביטחון תוך 10 שניות וכל הכוח חדר פנימה בריצה. חולייה מס´ 2 שאנשיה חמושים בטילי נ"ט חדישים דהרה לעבר שער הכניסה והתמקמה מולו, חוליה מס´ 3 חמושה במקלעים בינוניים נערכה בסמוך לה. 6 החוליות האחרות (כולל חולית החוד) החלו בפריצה

רועשת לתוך בתי המגורים
.

הרבש"צ ושומר נוסף, שנעו ברכב לעבר הנקודה בה החל הירי, ספגו פגיעה ישירה של מטול רפ"ג, והרכב עלה באש. המחבלים עברו במהירות מבית לבית יורים בתושבים ההמומים שניעורו משנתם. הם לא חסו על ילדים ופעוטות.

ברגע זה נחתו חמישה טילי קאסם וארבעה פצ"מרים במטח מתוזמן בלב המחנה הצבאי מחוללים הרס רב, ופוגעים בחיילים רבים שיצאו ממגוריהם למשמע הירי הכבד. צעקות "חובש" נשמעו מכל עבר. למרות המהומה ארגן המג"ד במהירות כוח של מחלקת כוננות, והחל לנוע בראשה לעבר הקיבוץ כשבדרך מצטרפים אליו שני טנקי מרכבה 3 שחנו בסמוך. הם חצו את הכביש שמוביל מזרחה והתקרבו לשער. הטנק הראשון ספג שתי פצצות ממטול רפ"ג 29 ועלה באש, הטנק השני ניסה לתמרן ולעקוף אותו, אך ספג מטח שני של רקטות רפ"ג ונעצר. חלק מאנשי הצוות זינקו מן הצריח החוצה. חיילי החי"ר ניסו להסתער לעבר השער, אך נבלמו באש מקלעים כבדה. עשן שחור היתמר מבתי הקיבוץ.

כוחות נוספים הגיעו מן המחנה ומבסיסים סמוכים, כאשר המחבלים יורים טילי קאסם ופצמ"רים נוספים על כל הסביבה, ומאות מחבלים מגיעים מכוון עזה. בשלב הזה החלה אש ארטילרית כבדה של צה"ל שהונחתה ע"י שתי סוללות תותחים על השטח שמסביב לקיבוץ ולבסיס כדי למנוע הגעת תגבורת מחבלים.
  
בתוך הערפל הכבד נשמעו רעשי הרוטורים של מסוקי הקרב שהוזנקו לגיזרה. בשעה 05:30 חדלה האש וכוחות התגבור חדרו לקיבוץ וטיהרו את השטח. המראה שנגלה לעיניהם היה מחריד. עשרות אזרחים הרוגים, ופצועים פזורים בבתים ובין הבתים, ובתוכם נשים וילדים ולידם מחבלים הרוגים. מרבית הבתים היו פגועים ומחוררים, בחלקם בערו להבות והיתמר עשן כבד.

תוך כשעה הסתבר כי מספר ההרוגים עולה על 40, יש גם עשרות פצועים ויש חשש כבד שמספר תושבים נחטפו בידי המחבלים שנסוגו לעזה. הידיעות על הטבח המזעזע בקיבוץ גרמו לזעם אדיר בכל רחבי ישראל. החלו הפגנות ספונטאניות בכל הארץ נגד מדיניות ההבלגה של ממשלת אולמרט. הממשלה התכנסה לדיון דחוף, והחליטה לאשר מיד את תוכנית המבצע "חומת מגן 3" לכיבוש כל רצועת עזה וחיסול ארגוני המחבלים. כוננות ג´ הוכרזה בצה"ל והוחל בגיוס שלוש אוגדות מילואים. במקביל הודיעו הנהגות החמאס והפת"ח על איחוד לאומי וגיוס כללי.

והרשו לי לסיים בתובנה ששמעתי מפי קבלן בניין ערבי בעת סיור בח´אן יוניס בחורף שנת 1987, לפני עשרים שנה בדיוק. בעת שלגמנו כוס קפה שחור מהביל (עם הל) שאל אותי הערבי: "יא אסד (אריה) מה משותף לסורים ולישראלים?"
הפקחים האירופאים במעבר רפיח נמלטו בבהלה. אלפי נושאי נשק נכנסו בציר "פילדלפי" והחלה זרימה של כלי נשק, אמצעי לחימה ועשרות טונות של חומרי נפץ ממצרים לתוך רצועת עזה.

עד כאן פרק א´. בפרק ב´ בעת אחרת נספר על מהלכי הלחימה הקשה לכיבוש מתחמי ההגנה של המחבלים במחנות הפליטים ובמבואות הערים. נספר על ההפתעות האופרטיביות והטקטיות, על מעשי הגבורה של לוחמי הדרג המסתער למרות האבידות הכבדות (400 חללים), על חוסר השליטה של המטכ"ל במערכה והויכוחים בין הרמטכ"ל לאלוף פיקוד הדרום, ועל מה שהתרחש לאחר הפסקת האש שנכפתה לאחר התערבות האו"ם, ארה"ב וה"קוורטט". וכמובן שנדווח לכם על דיוני ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט בדימוס אהרון ברק, ועל חילופי ההאשמות בין ראש הממשלה, שר היבטחון והרמטכ"ל וכמובן על ההדחה המתוקשרת של אלוף פיקוד הדרום ועל תנועת המחאה ההמונית שהביאה להפלת ממשלת החידלון. היה ברור שפעלנו מאוחר מידי למרות המידע המודיעיני הברור, ובצורה הגרועה ביותר.
 
ועכשיו ברצינות.

עד מתי נתריע וקולנו יהיה קול קורא במדבר? ומתי העם ההולך בחושך יפקח את עיניו ויראה את המציאות?

והרשו לי לסיים בתובנה ששמעתי מפי קבלן בניין ערבי בעת סיור בח´אן יוניס בחורף שנת 1987, לפני עשרים שנה בדיוק. בעת שלגמנו כוס קפה שחור מהביל (עם הל) שאל אותי הערבי: "יא אסד (אריה) מה משותף לסורים ולישראלים?". כאשר לא ידעתי להשיב, ענה לי: "ראש קשה וחוסר פתיחות מחשבתית". ומתי יש פתיחות? המשיך הערבי, "כאשר פותחים לכם ולסורים את הראש בנבוט".

http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/6327