הנראטיב הפלסטיני - הסיפור האמיתי של ה"נכבה" וה"נכסה" / פרופ´ ג´אהל אבו כזאב.

במלאת 46 שנים ל"נכסה" בקשוני תלמידי בחוג להיסטוריה ערבית בת זמננו לסכם את עשרות המחקרים והמאמרים שפרסמתי בפלסטין, בלבנון ובארה"ב, וכך עשיתי.

במשך 1,200 שנה חיו בני העם הערבי הפלסטיני בפלסטין בשלווה ובנחת, ישבו בכפריהם תחת עצי התאנה והזית וראו ברכה בעמלם וחייהם. הם הפריחו את הארץ השוממה, ייבשו את הביצות, זרעו ונטעו בכל הר וגבע, הפכו את המדבר למקום ירוק ומשובב נפש.

האידיליה הזאת הופרה בשנת 1882 כאשר נחתו בפלסטין מן הים כנופיות של בוזזים קולוניאליסטים מאירופה שקראו לעצמם "ציונים".  הם גזלו אדמות מהפלחים העניים תוך ניצול מצוקתם הכלכלית והחלו בהקמת עשרות קולוניות מהצפון עד הדרום. הפולשים הזרים הנהיגו בתחום מושבם משטר אפרטהייד גזעני והקימו מיליציות בלתי- חוקיות, שהציקו לשכניהם הערבים. השלטון התורכי העות´מאני המושחת סייע לציונים ששילמו לו כספי שוחד שהושגו מה"ברונים השודדים"  של אירופה, רוטשילד והירש.

המצב בפלסטין החמיר ב-1918 כאשר היא סופחה לאימפריה הבריטית.   הקולוניאליסטים הבריטים תמכו בציונים ללא סייג סייעו להם בתמיכה פוליטית ובאמצעי לחימה. הם סייעו להם להביא עוד מהגרים ולהקים עוד קולוניות. נסיונותיהם של הפלסטינים להתמרד ולעצור את התהליך ב- 1921, 1929 וב- 1936 – 1939 דוכאו באכזריות. אלפי פלסטינים נהרגו בלחימה, מאות הוצאו להורג בתליה ובפעולות עונשין וההנהגה הפלסטינית נכלאה והוגלתה מן הארץ לאיי סיישל. במקביל אימנו האנגלים וחימשו עשרות אלפי ציונים במסגרות צבאיות שונות כמו: הנוטרים, משטרת הישובים היהודים ופלוגות הלילה המיוחדות (SNS); ובעיקר העלימו עין מהתחמשות ארגון הטרור הציוני הגדול "ההגנה" שכלל עשרות אלפי מגוייסים. למרבה המזל התערבו בסכסוך מספר מדינות אירופאיות נאורות כמו איטליה בהנהגת מוסוליני וגרמניה הנאצית בהנהגת היטלר, ומנעו את הג´נוסייד.

מלחמת העולם השנייה עצרה את התהליך לשש שנים, אך גם במהלכה המשיכו הבריטים לאמן ולחמש את הציונים ואף הקימו חטיבת חי"ר מוגברת ("הבריגדה היהודית"). המודיעין הבריטי הקים ארגון קומנדו ציוני שנקרא פלמ"ח.

בלחץ מדינות ערב פעלו הבריטים למראית עין נגד ההעפלה הציונית הבלתי-חוקית. חלק מהמעפילים הבלתי חוקיים הועברו למחנות באי קפריסין ושם קיבלו אימון צבאי במסגרת שנקראה "שורות המגינים".  

ב- 29 בנובמבר 1947 הצליחו הציונים להעביר באו"ם החלטה בלתי מוסרית על חלוקת א"י המנדטורית ומסירת 55% משטחה לישות הציונית. ההחלטה התקבלה לאחר שרבים מהמצביעים אויימו בידי הלובי העולמי האימתני של "זקני ציון", ורבים אחרים שוחדו בכסף רב.

מנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית החלו בשיחות ובמגעים לשינוי ההחלטה אך אז פתחו המיליציות הציוניות ("ההגנה", אצ"ל ולח"י) בהתקפות חסרות אבחנה נגד אזרחים וישובים ערבים. התקפות אלה הגיעו לשיאן בטבח אכזרי שבוצע ב- 9 באפריל 1948 בכפר השלו דיר יאסין שבפאתי ירושלים ובטבח שבוצע ב-1 במאי בכפר עין זייתון ליד צפת. בכל עיר או כפר שנכבש בידי הציונים נאספו התושבים שנותרו בחיים וגורשו. רק ב-15 במאי 1948, לאחר חצי שנה של לחימה שיגרו צבאות ערב כוחות סדירים לסייע לאחיהם שבמצוקה. היה זה מאוחר מידי ומעט מידי. הישות הציונית שכבשה חלקים גדולים מן הארץ , אירגנה צבא סדיר מודרני, קלטה לשורותיו 20 אלף מתנדבים יהודים מחו"ל, בעלי נסיון קרבי, ורכשה כמויות גדולות של אמצעי לחימה מתקדמים. הצבא הציוני בלם את הפלישה הערבית ובמתקפת נגד כבש את הדרך לירושלים ואת הגליל והנגב.

במקום לשלוח כוחות צבא גדולים נוספים ולחסל את הישות הציונית הסכימו המשטרים הערבים המלוכנים, הבוגדניים לשביתת נשק ב- 1949. תוצאות המלחמה היו אסון כבד ("אל נכבה") לעמנו. בפלסטין קמה המדינה הציונית הנקראת ישראל. 600 אלף פלסטינים הפכו לפליטים. מתוך 450 הישובים הערביים שהיו בפלסטין בשטח שכבשה ישראל חרבו או ניטשו כ- 350 לחלוטין או למחצה. הערים חיפה, יפו, טבריה, צפת, עכו, בית שאן, באר שבע, לוד ורמלה הפכו לערים יהודיות. 3.5 מיליון דונם קרקע נשדדו בידי השלטון הציוני.  אל השטח הכבוש הועלו והוזרמו 700 אלף עולים חדשים יהודים ופלסטין שינתה פניה והפכה למדינה יהודית עם מיעוט ערבי קטן. אכן "נכבה" (אסון)!!

לאחר המלחמה הנוראה ניסו הפלסטינים להשתקם  ברצועת עזה, בגדה המערבית ובארצות ערב. אחיהם הערבים רצו מאד לסייע בשיקום ולקלוט אותם כאזרחים שווי זכויות בתחומם,  אך הארגון הפרו-ציוני האו"ם עשה הכל כדי לסכל את המבצע. הוא הקים ארגון בשם אונר"א שמשימתו היא הנצחת "הפליטות" לנצח נצחים. כל מיליוני הפליטים האחרים בעולם משוקמים בהצלחה בידי ארגון אחר של האו"ם -נציבות האו"ם לפליטים – UNHCR)) אך הלובי הפרו- ציוני השולט בעולם מנע מפליטי פלסטין להצטרף אליו והקים את הארגון המפלה UNRWA, עוד דוגמה מובהקת לכוחם האימתני של "זיקני ציון".

לאחר נצחונם הגדול במלחמת 1948, לא עצרו התוקפנים הציונים.

מאז שנת 1949 החלו לבצע פשיטות של חבלה והרג על ריכוזי הפלסטינים ועל כוחות צבאות ערב שניסו לגונן עליהם. להצדקת מעשי הזוועה שלהם טענו הציונים שאלה פעולות גמול על מעשי טרור של ערבים.

המסכה נפלה מעל פרצופם של הציונים ב- 1956 ואז נחשף קלונם לעיני העולם כולו והתברר לכל שהם אכן כלב הציד של האדונים הקלוניאלים. באוקטובר 1956 חבר צבאה של הישות הציונית לצבאות בריטניה וצרפת ויחדיו תקפו את מצרים המהפכנית שהשקיעה את כל משאביה בפיתוח חקלאות על ידי הקמת הסכר הגבוה באסואן, ובפיתוח נתיבי התחבורה על ידי הלאמת תעלת סואץ.

למרות היתרון העצום של ה"תוקפנות" בחיילים ואמצעי לחימה לחם הצבא המצרי בגבורה ובלם את האויב שנאלץ לסגת בלחץ בינלאומי מהשטחים הכבושים, מחצי האי סיני ומתעלת סואץ.

התוקפנות הציונית נמשכה בעשור שלאחר מכן וכוונה בשנים 1964- 1967 בעיקר מול מפעל פיתוח המים הערבי באזור מקורות נהר הירדן בסוריה, לבנון וירדן, וגם מול מספר ארגונים פלסטינים שניסו להתארגן ולפעול בתחומי חינוך לתודעה לאומית, שיפור מערכות החינוך והסעד, ויצירת רשת מסועפת של קשרים בינלאומיים עם מדינות שוחרות חופש כמו ברה"מ, קובה, מזרח גרמניה, ועם ארגונים חברתיים הלוחמים באימפריאליזם כמו: הצבא האירי המהפכני, ארגון באדר- מיינהוף והצבא האדום היפני.

בשנת 1967 ניצלו הציונים את העובדה שהערבים היו עסוקים בבעיות פנימיות; ולאחר שהתארגנו וקלטו כמויות אדירות של נשק מודרני מתוצרת צרפת וארה"ב, תקפו ב- 5 ביוני במפתיע וללא התראה את מצרים, ירדן וסוריה, ותוך שישה ימים כבשו את חצי האי סיני ורצועת עזה, הגדה המערבית והגולן הסורי.  זוהי המלחמה המכונה "נכסה", שאנו מציינים 46 שנים לפריצתה. במהלך הלחימה וגם לאחריה גירשו הציונים את מרבית תושבי הגולן ומאות אלפים מתושבי הגדה המערבית בעיקר פליטי 1948, מאזור יריחו ובקעת הירדן.

לאחר הסכמי הפסקת האש ב- 1967 הנהיגה "הישות הציונית" מימשל צבאי אכזרי בשטחים הכבושים, אסרה אלפי לוחמי חופש בבתי כלא ומחנות ריכוז, הרסה אלפי בתי מגורים ותשתיות ופגעה בכל זכויות האזרחים.

יתרה מזאת קבוצות של ציונים מיליטנטיים המכונים "מתנחלים" חדרו לתוך השטחים הכבושים והקימו מאות התנחליות בלתי-חוקיות על אדמות הפלסטינים, ומנעו מהתושבים לעבד את אדמותיהם ולהיכנס לתוך תחומי הישובים החדשים.

ארגון השחרור הפלסטיני והארגונים המאוגדים בתוכו התארגנו להתנגדות פעילה החלו בתגובה לנהל מלחמה עממית נגד הכובש הזר.

בתגובה פעלו הציונים לחיסול אנשי הארגונים הפלסטינים הללו בפלסטין ובארצות ערב ולא נרתעו מפגיעה במחנות פליטים ובאוכלוסיה בלתי- מעורבת של זקנים, נשים וילדים. שיא הרוע היה בספטמבר 1972, בעת האולימפיאדה במינכן כאשר ראש "המוסד" הישראלי הפריע למו"מ שניהלו לוחמי החופש עם שלטונות גרמניה וגרם למותם של 11 ספורטאים ציוניים, 5 לוחמי חופש ושוטר גרמני. הציונים רצחו בתגובה באירופה פלסטינים חפים מפשע כמו במאי תיאטרון, מנהל "הסהר האדום", סופרים, עיתונאים, רופאים ואפילו מלצר תמים.

זהו פרק ראשון בתולדות העימות בין הישות הציונית לבין התנועה הלאומית הפלסטינית. הפרק השני העוסק בשנים 1973 – 2013 עוד יפורסם, אך לסיום ראוי להביא נספח שהוא נספח של תקווה.

נספח: "חסידי אומות העולם בישות הציונית".

מסתבר שלא כל הציונים הם רשעים. במהלך 130 שנות הרשע הבליחו מספר אורות בחשיכה. היו אלה כמה מנהיגים ציוניים שקצה נפשם במעשי הזוועה של אנשיהם והם ניסו לתקן את המעוות. בולטים ביניהם שניים שהיו למרבה הפליאה מפקדי צבא ושרי בטחון.

ראש וראשון הוא גנרל משה דיין שהיה הרמטכ"ל הרביעי של הצבא הציוני ושר בטחון. במלחמת ששת הימים נחמץ לבו כאשר ראה את מאות אלפי הפליטים האומללים הנוהרים משכם ג´נין, קלקיליה וטול כרם לגשרי דמיא, והוא ציווה להחזירם לבתיהם ואף העניק חומרי בנין לשיקום הבתים שנהרסו במלחמה. הוא אף הגדיל לעשות ומספר ימים לאחר הכיבוש של 1967 מסר את המקום הקדוש ביותר בפלסטין "חרם א- שריף" שבירושלים שבו מסגד אל אקצה המבורך לידי הווקף המוסלמי, ואף מנע מהציונים לגרש את המוסלמים מקברי אבותיהם באל ח´ליל (חברון).

שני לו הוא הגנרל אריאל שרון שהיה שר הבטחון ואף ראש ממשלה, שהבין כי חייבים לחיות בשלום עם הפלסטינים העשוקים, ולכן גירש את הקיצוניים שבציונים ("המתנחלים") מישוביהם ברצועת עזה ובצפון הגדה. ומסר את הרצועה לידי ארגון הסעד הפלסטיני חמאס העוסק במעשי חסד של פיתוח כלכלי. חינוך, רווחה והגנה על חסרי ישע מפני מחבלים ציוניים.

ויש גם להודות כי בין ששת מיליוני הציונים המפלצתיים בני הקופים והחזירים המתגוררים בתחומי פלסטין הכבושה יש כמה אלפי יהודים אחרים, שאינם מסכימים להמשך הכיבוש, הדיכוי והאפרטהייד ופועלים בכל כוחם ומאדם לחיסול הישות הציונית והקמת מדינה ערבית- פלסטינית בין הים ובין הירדן שבירתה אלקודס המאוחדת.

יש כמה ארגונים כאלה ונציין את הבולטים שביניהם: שלום עכשיו, גוש שלום, אומץ לסרב, מצפן, פרופיל חדש, קואליצית נשים לשלום, הועד נגד הריסת בתים, מחסום ווטש, אנרכיסטים נגד הגדר ועוד.

לציון מיוחד ראויים היהודים אנשי הרוח: אורי אבנרי, פרופ´ אילן פפה, פרופ´ גדי אלגזי, פרופ´ שטרנהל, אורי דיוויס, פרופ´ זנד; עו"ד מיכאל ספרד; ופעילי השטח – יריב אופנהיימר, עזרא נאווי, יואל מהרשק ועוד.

אני מעיד כי כל המנהיגים הפלסטינים מכל קצווי הקשת הפוליטית מחמאס והג´יהאד ועד "אלפתח" וה"חזית העממית"  הבטיחו לי בשיחות אישיות כי עם השלמת מבצע "הקו הכחול" (ח´ט אלאזרק) שבו יסוגו הציונים אל הים התיכון הם יאפשרו ליהודים הנאורים בלבד להשאר  בתחום פלסטין כאזרחים סוג ב´- "דימי" – משלמי מס חסות; ויערבו גם לבטחונם האישי.

הבעיה שלנו היא שלאויב הציוני יש תוכניות משלו. בויכוח שהיה לי לאחרונה עם עמיתי ההיסטוריון היהודי המתנחל אסד איסחאקי ("אבו דאוד") הוא אמר לי בבטחון שהעימות הבא יהיה מבחינת הפלסטינים הגרוע מכולם הוא יגמד את ה"נכבה" וה"נכסה" והיה לו גם שם לעימות- "אלח´ראב" – החורבן של הפלסטינים.

ולסיום: למי שמתקשה להבין את האירוניה: קוראים לזה בארמית- איפכא מסתברא, בערבית- בלעכס, בעברית – הפוך על הפוך. זהו הסיפור ההזוי שמלמדים במערכת החינוך הפלסטינית ומופץ גם בעולם בידי שמאלנים ואנרכיסטים. סיפור זה מועלה בפניכם על הכתב בעברית במסגרת השיעור "דע את האויב".

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=615856