במדינת ישראל מתגוררים כ- 7.3 מיליון כבשים (נכון לפברואר 2009). הם מתחלקים לשלושה גזעים עיקריים: "אואסי" (המכונה כבש ימני), "מרינו" (המכונה כבש שמאלני) ו"באלדי" (המכונה כבש המיגזר).

רוב הכבשים בישראל שייכים לגזע האואסי (כבש אליה) והם רועים בעיקר באזורי הפריפריה. מיעוטם שייכים לגזע המרינו- גזע בעל צמר מעולה, הרועים בשטחים בנויים באזורי גוש דן, והשטח שבין חיפה וגדרה. כבשי ה"באלדי" רועים בעיקר בגליל, במשולש ובשדות קמלים בנגב.
כל הכבשים ידועים בחוש העדר המפותח שלהם. הם נעים כגוש אחד. כבשים שהופרדו מהעדר נוטים לגלות סימני מצוקה והם פועים בקול רם או בוטשים באינטנסיביות בקרקע.
את ההגנה לחיות הטפשות והפחדניות הללו מספקים הנוקדים (הרועים- בני האדם) שנעזרים בכלבי רועים. הנוקדים מנצלים בתמורה כל חלק בגוף הכבשים, כגון: חלב, בשר וצמר.
במדינת ישראל מונהגים כל העדרים – מכל הגזעים, בידי קבוצה קטנה של 18 משפחות רועים שמפעילות לניהוג העדרים להקות של כלבי שמירה. החזקים מביניהם הם הכלבים הפירנאים והקווקזים (הבנקים), אך יש גם זנים נוספים של כלבי רועים נחותים יותר כמו כלבי רועים בריטיים (מערכת המשפט), כלבי רועים גרמניים (ההוצאה לפועל) וכלבי רועים צווחניים (התקשורת). כולם יחדיו שולטים שלטון ללא מיצרים בהמון הכבשים שלרוב שותק את "שתיקת הכבשים" ונאלם דום גם כאשר לטבח יובל.
מאז שנת 1996 מנסים גורמים חתרניים בישראל (המפלגה למיגור שלטון הבנקים) להתסיס את הכבשים למרד נגד הרועים וכלביהם, ללא הצלחה. מעלי הגירה הצמרניים מתעלמים מהמציאות וממשיכים ללעוס את עשבי- הבר הטעימים והחציר, כל אחד לפי יכולתו. אך בכל זאת יש תקווה.

המשק בישראל עומד לעבור טלטלה רצינית בשנה הקרובה, ואבוי, העשב והחציר יאזלו ואז יתכן שחלק מהכבשים הרעבות יעברו מוטציה, ויהפכו לזאב בעור של כבש.

בהנהגת המשכוכיות החדשות יתחילו העדרים לתקוף את הכלבים והרועים ויצאו לחרות ועצמאות, כאשר הרועים וכלביהם יוכנסו למכלאות או ינוסו לשטחי מרעה מעבר לים.