|
|
|
בשם "האחדות הקדושה"פורסם ב: בתאריך: 05/10/2006לאחרונה נולד במדינת ישראל זרם דתי חדש ביהדות שיש לכנותו "ניאו – רפורמים ממלכתיים". קבוצת רבנים ואישי ציבור מהמגזר הדתי- לאומי החליטה כי שני הערכים העליונים ביהדות הם "מדינת ישראל" ו"האחדות". ערכים אלה לפי השקפתם הם ערכי על המגמדים את תורת ישראל וארץ- ישראל. הרב אלי סדן מהמכינה הקדם- צבאית בעלי אף העז וקבע פסק הלכה מהפכני: "שלמות עם ישראל היא מעל הכל" (כך!!). לא משנה לו אם המנהיגים את העם רוצחים, בוגדים, נבלים, מועלים ומשתפי פעולה. חובה לעצום עיניים מול מעלליהם ולשבת בין המשפתיים בעלי וסביבתה למען האחדות הקדושה. ואותו רב אף מתגאה שתלמידיו חרקו שיניים ובכו בקיץ תשס"ה אך לפי "הדרכתו" שיתפו פעולה עם ממשלת הזדון ופעלו במעגלים 2-5 של העקירה והחורבן בקטיף וצפון השומרון.
כדי לשמור על האחדות שהיא ערך עליון אפשר לפי תורתם של הניאו- רפורמים למסור חבלים מארץ- ישראל לאויב הערבי, אפשר להרוס ישובים יהודיים פורחים ולהגלות את תושביהם, אפשר להרוס ולשרוף בתי כנסת ולעקור בתי קברות של יהודים.
למותר לציין שאפילו לפי החוקים של מדינת ישראל המחודשת החילונית כל המוסר שטחים לאויב בעת מלחמה הוא בוגד ודינו מוות. זהו אגב החוק היחיד בישראל, להוציא החוק העוסק בנאצים ועוזריהם הגוזר מיתה על העבריינים.
כדי לתרץ את הבגידה מנסים אותם רבנים לפרוט על נימי החשש מפני מלחמת אחים ושנאת חינם הטבוע בנפשו של כל יהודי מאז חורבן המקדש השני בידי הרומאים: "פעמיים החרבנו במו ידינו את מדינתנו על- ידי שנאת החינם שהיתה ביננו- בשלישית זה לא יקרה! (הרב אלי סדן – "להוסיף אור").
מיהם הגיבורים עפ"י תורת הממלכתיים הניאו- רפורמים – מתיישבי גוש קטיף שמרביתם "ידעו להתעלות מעל גורלם האישי המר ובגבורה מופלאה לשמור על אחדות האומה, בביטויי מחאה אשר אינם חוצים את גבולות ההסכמה הלאומית ואינם גולשים לשנאה ואלימות" (שם, שם).
הח"מ שנמנה על המיעוט בין מתיישבי גוש קטיף שהתנגד בכל כוחו לפשע הגירוש והעקירה, יכול להעיד כי מרבית אותם "גיבורים" מצטערים צער גדול על הדרך שהלכו בה, מגנים בכל פה את ההנהגה הרוחנית שהוליכה אותם שולל ובגדה בהם, ומצהירים כי בעתיד לא ירתעו מפעולה כוחנית נגד מגרשים. רובם הגדול אף מאמין כי אכן "בעמונה מחקנו את חרפת גוש קטיף". (לפחות חלקית...) ואין ספק שהנוער הנפלא שלנו יצביע השנה ובשנים קרובות ברגליו ולא יבוא בשערי מכינות קדם- צבאיות המונהגים בידי רבני "הניאו- רפורמה" ובראשם המכינה של הרב סדן והמכינה של הרב רפי פרץ.
ובצד הרבנים שכל עינינם שמירה על בבת עינם הפרטית, המכינות הקדם צבאיות וישיבות ההסדר (תחרב הארץ, אך יתקיימו "עוצם" "ובני דוד" ...), יש את פרנסי הציבור הדתי שמוכנים לכוף ראשם לעפר, לספוג בוז ויריקות מלוא הפרצוף להביט בעיניים פקוחות לרווחה בחילול תורת ישראל וקדשיה. אך לשמור על אוניברסיטת בר אילן, בתי המדרש, הישיבות והחינוך הממלכתי –דתי שבנו והקימו, לא רק בשל חשיבותם לעם ישראל אך בעיקר בשל הנאתם הפרטית והאישית, כי איך יסכנו את כל נכסי החומר האלה למען נושאים רוחניים ערטילאיים כמו אמונה ואהבת ארץ ישראל?
בימי הגזרה באב תשס"ה כששאלתי אותם "מנהיגים רוחניים" מדוע אינם מצטרפים אלי למאבק הנואש בעקירה ענו לי: אנו כר´ יוחנן בן- זכאי שאמר לאותו רשע אספסינוס: "תן- לי יבנה וחכמיה ושלשלת של רבן גמליאל" דהיינו, עלינו לקיים קודם כל את מוסדותינו "הצלה מועטת" בלשון חכמים. וכך ראינו אוי לאותה בושה,
איך קיבלו "רבני האהבה" את שערי אברהם ואח"כ את יתד ובתמורה צהלו ורקדו באקסטזה מה יפית עם הפריץ המפנה עצמו.
ועתה נעסוק במנטרות העיקריות בתורתם של "הניאו – רפורמים" : "באהבה ננצח", "ותפקידנו להוסיף הרבה אור". הללו מנסים לייחס את ההבלותות האלה לראי"ה קוק זצ"ל ולעוד גדולי ישראל לדורותיהם, ויש בכך הטעיה חמורה וזדונית.
"באהבה ננצח" זהו נדבך ראשי בתורתו של יש"ו הנוצרי. "אותו האיש" אמר: "שמעתם שנאמר: ואהבת לרעך ושנאת את שונאך, אך אני אומר לכם: אהבו את שונאיכם" (האבנגליון של מתי V 43/4).
את העיקר הזה אימצה הכנסיה הנוצרית לדורותיה לכאורה (ונהגה למעשה בצורה הפוכה לחלוטין). הגדילו לעשות חברי המסדר הקתולי הקיצוני "חברת ישו" – המכונים "ישועים". הללו תוך אימוץ רעיון "באהבה ננצח" פעלו בוותרנות מוסרית ("לאכסיזם") ונהגו לפסוק תמיד לקולא ללא הצדקה מספקת כדי למשוך בני- אדם לתורתם המגונה. הם נהגו תמיד להקל, לעצום עיניים, לכופף את חוקי הדת במקום שהיתה אפשרות ואפילו קלושה שהמהססים יצטרפו אליהם, בחינת "המטרה מקדשת את כל האמצעים". הם פיתחו את רעיונות האהבה והחסד המדומים כעמוד התווך בתורתם.
לא במקרה קרא הרב א´ סדן לאגרת שלו לנוער: "להוסיף אור" וגם הפירסומים האחרים של המכינה נקראים: "אורות מאופל", "במבט בהיר", "כאור החמה"...שהרי גם כתות דליא של כופרים ומשומדים שפרשו מן היהדות כמו השבתאים והפרנקיסטים דבקו במנטרות "האהבה" וה"אור".
שבתאי צבי, נתן העזתי ויעקב פרנק שר"י עוסקים רבות ב"אור" – אותו "אור מלא מחשבה" כדבריהם שתכליתו לדחוק את "האור נטול המחשבה" שמקורו ב"קליפה".
ה"ניאורפורמים" מנסים להוביל את הנוער היהודי "לאורם" המטעה אל התהום והחורבן.
ולעיקר העיקרים המעשי, נביא הניאורפורמה מעלי פוסק: "מיעוט קטן בעם ישראל אינו יכול ואף אינו רשאי ללכת בכוח נגד הרוב". זוהי קביעה שקרית הנוגדת ומתכחשת לתורת משה.
ערך האחדות הוא ערך חשוב אך יש ערכים חשובים פי כמה, ומיצווה גדולה היא לצאת למערכה נגד רשעים וערב – רב היוצאים בריש גלי ובעזות מצח נגד עיקרי תורת ישראל ושלמות ארץ- ישראל. תולדות עם ישראל רצופים במעשים של הפרת האחדות במודע למען האמונה שכללו לא רק הפעלת כוח פיזי אלא מלחמה ממש ולעיתים אף מלחמת חורמה.
כך משה רבנו בעת חטא העגל נחלץ למלחמה באחים החוטאים: "ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה´ אלי ויאספו אליו כל בני לוי. ויאמר להם כה אמר ה´ אלוקי ישראל שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו" (שמות ל"ב, כו- כז) ובני לוי עשו כמצוותו ויהרגו ביום ההוא כ-3000 איש.
וכך עשו בני ישראל לבני בנימין שגוננו על בני הבליעל הנתעבים שעשו את מעשה הזוועה הנורא לפילגש בגבעה אשר לבנימין. "ואיש ישראל שבו אל בני בנימין ויכום לפי חרב מעיר מתם עד בהמה עד כל הנמצא, גם כל הערים הנמצאות שלחו באש"
(שופטים כ, מח).
והדוגמה הטובה ביותר המתאימה בצורה מדהימה לתקופתנו היתה בעת שיעבוד מלכות יוון. כאשר קמו טובי העם והפכו למתיוונים ובראשם מנהיגי האומה הנבחרים, הכוהנים הגדולים מזרע אהרון יאסון ואלקימוס. ראשית עשו כמעשה אנשי כת אוסלו: "בימים ההם יצאו מקרב ישראל בני- בליעל וידיחו רבים לאמר נלכה ונכרתה ברית את הגויים אשר סביבותינו... וילכו אל המלך וישליטם המלך לעשות כחוקי הגויים" (מקבים א´, א, י"א- י"ג) ואותם מתיוונים הקימו את מצודת החקרה בירושלים ומשם השליטו את חוקי העכו"ם ביהודה ובנו שיקוץ משומם על מזבח המקדש. והנה מול הרוב קמו מעטים ובראשם הכהן מתיתיהו בן- יוחנן החשמונאי וחמשת בניו ויצאו למלחמת חורמה בפושעים משתפי הפעולה עם מלכות הזדון היוונית- סלבקית. והמלחמה נמשכה באכזריות ובהתמדה 26 שנים, גם לאחר מות מתתיהו ויהודה המקבי, עד ימי שלטונו של הנשיא החשמונאי שמעון בן- מתתיהו. אז נכנעו אחרוני המתיוונים: "ויקראו אל שמעון לקחת ימין, ויתן להם ויגרשם משם ויטהר את המצודה מן השיקוצים. ויבוא אליה בשלשה ועשרים לחודש השני בשנת אחת ושבעים ומאה בהלל ובכפות תמרים ובכנורות ובתופים ובנבלים ובשירים ובזמירות כי נשמד אויב גדול מישראל" (מקבים א´, יג, נ- נ"א). יש תקופות בחייו של עם בהן חובה לוותר על האחדות ולצאת למערכה על ערכי היסוד של קיומו.
ראוי להדגיש כי בימינו (בשנת תשס"ו) יציאה למערכה היא לאו דווקא יציאה למלחמה של ממש, אלא למרי אזרחי נרחב כולל התנגדות אקטיבית למעשי תוקפנות של קלגסים שנשלחים ע"י ממשלת הזדון. וראוי מאד שכל הרבנים "הממלכתיים" הטוענים השכם והערב שהם תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, ומתאבקים כביכול בעפר רגליו, יפנימו את דבריו:
"אנו מחויבים במסירות נפש כשמגיע מצב של כפיה, אם תהיה מצד גויים או אפילו, חלילה מצד יהודים, בגלל שיבושי פוליטיקה ושיבושי דעות. כולנו מחוייבים ליהרג ולא לעבור! על יהודה ושומרון, על רמת הגולן, זה לא ילך בלי מלחמה! מישהו שאל אותי אם ברצוני לעשות "מלחמת אחים". אני לא אכנס לטרמינולוגיה ולא אקרא שמות איך ייקרא דבר זה, אבל זו עובדה; זה לא ילך. זה לא יעבור בלי מלחמה!
על גופותינו ועל איברנו! כולנו! לא הגויים יצליחו בה ולא סיבוכים פוליטיים משלנו. בשום אופן שבעולם".
לאחר הנצחון נבסס בע"ה את אחדות ישראל ונגיע לשלמות של העם.
|
