בשבוע שעבר קם גוף של פעילי ימין הנקרא "שורת האזרחים" בהנהגת עו"ד דב אבן- אור מכפר- סבא והודיע כי הוא פותח בהפגנה מתמדת, חוצה מחנות פוליטיים, מול משרד ראש הממשלה בירושלים בסיסמה "בחירות עכשיו". הכוונה הייתה שההפגנה תתקיים מידי יום בשעות 17:00 – 20:00 כאשר יצטרפו אלפים ורבבות גם בירושלים וגם בערים אחרות בארץ, עד שתושג המטרה בחירות בחודש נובמבר 2008.

הקריאה להפגנה פורסמה באינטרנט תחת הסיסמה "הפסיקו לבכות  - התחילו למחות".
בשיחה מקדימה שהייתה לנו בירושלים אמרתי לדב אבן- אור שהסיכוי להצלחת המהלך של הפגנה מתמדת כעת הוא אפסי, מכיוון ש- 99% ממצביעי הימין החילוני הם מזן "בטטת הכורסא הישראלית", דהיינו: אנשים שמבלים את רוב זמנם בבהייה בטלוויזיה בתוכניות ירודות, מנוונות מוח, ומשטות שכל מסוג: "הישרדות",  "כוכב נולד", "לרדת בגדול", ושאר הבלותות או לחלופין עוסקים בקניות בקניונים, ובחופש הגדול עוברים לרביצה בצימרים בצפון הארץ, באתרי "הכל כלול" שבאנטליה התורכית, והצעירים שבהם עוסקים בהשחתת בתי מלון ופנסיונים במתחם איה – נאפה בקפריסין.
באשר ל- 99% ממצביעי הימין הדתי כשני שליש מהם הם מהזן "הממלכתי" המקדש את ממשלת ישראל השולטת במדינת ישראל, גם כאשר היא ממשלת "כל אזרחיה". ובאשר לשליש הנותר, רובו ככולו עסוק ב"שלושת השבועות" בחופשות לסוגיהן. נותרנו עם כ-2% של יהודים טובים שמוכנים למסור את נפשם למען ארץ- ישראל, אך הבעיה שלהם היא הנטייה לכיתתיות (ועל כך בהמשך).
חוץ מזה היה לנו מבחן המעשה בקיץ תשס"ו, לאחר "מלחמת לבנון השנייה". אם לאחר הכישלון המחפיר של ממשלת ישראל והפיקוד של צה"ל שגרמו לתבוסה משפילה מול ארגון מיליציה לבנוני בעוצמה של אוגדה מוקטנת (התבוסה הגדולה ביותר בכל מלחמות ישראל, גרועה יותר מהתבוסות בלטרון – 1948, באום- כתף – 1956, ובתעלת סואץ – 1973) לא יצאו המוני ישראל לרחובות הערים כדי להפיל את ממשלת הזדון, אין סיכוי שהם יטרחו ויצאו לרחובות בשל "זוטות" של שחיתות שלטונית, שרים גנבים ומועלים, מינויים פוליטיים מוטים ושאר "דברי תפלות". אך דב אבן- אור שהוא אופטימי ללא תקנה ביקש: "בואו וננסה". גם שהחל מוטי אשכנזי לאחר מלחמת יום כיפור את המהלך נגד ממשלת גולדה- דיין חשבו אותו להוזה הזיות מנותק, ועובדה שהוא הצליח.
 
החלטנו לנסות.
לקריאתו של דב נענו מיד מספר פעילי ימין, כמו: פרופ´ פול איידלברג, פרופ´ הלל וייס, שלמה לב- עמי (הרמטכ"ל של אצ"ל), יוסי בן- אהרון (מנכ"ל משרד רוה"מ בתקופת שמיר), אני ורעייתי מגוש קטיף, וגם פעילי שמאל כמו מוטי אשכנזי (כזכור, אבי תנועת המחאה ב- 1974). התחלנו להפיץ את המידע על ההפגנה ומטרתה באינטרנט ובצינורות הקשר הרגילים שלנו, וקיווינו שההפצה תהיה מרבית כתמיד ומאות ואלפי פעילים אכפתיים אכן יגיעו לתחילת ההפגנה, חלק משני האחוזים של היהודים המאמינים. שהרי ברור שהשעה היא שעת חירום לאומית והעם היהודי בישראל נמצא בסכנה קיומית. ראש הממשלה אולמרט מתכוון בשבעת השבועות שנותרו לכהונתו להקים מדינה פלסטינית בהסכם עם אבו- מאזן שתכלול 95% משטח יו"ש, בבחינת תמות נפשי עם פלשתינאים ואולי גם למסור לאויב הסורי את רמת הגולן כקינוח.
כבר ביום הראשון לפעילות המשותפת נתקלנו במכשולים בלתי –צפויים. רבים מאנשי שלומנו סירבו להפתעתנו לשתף פעולה במבצע, ונמנעו אפילו מהפעולה הבסיסית של העברת המידע והפצתו.
 
להלן כמה מהטיעונים ששמענו להסברת ה"החרמה":
א. מוזר מאוד שהיוזמים הם אנשים חילוניים שאינם חובשי כיפות, זה חשוד... מה פתאום חילוניים מובילים מהלך שראוי שיובל בידי אנשי שלומנו? (מזכיר לכם משהו אפל וטמא מימי המאבק להצלת גוש קטיף?).

ב. מי זה בכלל דב אבן- אור, מאיפה הוא צץ? לא מקובל עלינו מישהו חדש שטרם הכרנו שיבוא ויכתיב לנו דרכי פעולה.

ג. האם יש אישור של הרבנים למחאה הזאת, ואם כן איזה רבנים?

ד. הפעילות שלנו מרוכזת במבצעים מוגדרים וברורים, ואסור לערב תחומים. אנשי "חומש תחילה" עסוקים בנוכחות יהודית בחומש (ואולי גם בשאנור); אנשי "נאמני א"י" עסוקים בהקמת מאחזים ובמסעות ברכסים. אנשי "קוממיות" עוסקים בפעולות שטח וכנסי הסברה. אנשי "מנהיגות יהודית" עסוקים בהשתלטות על מפלגת הליכוד, ויש גם את "מטות ערים", "פורום נהלל", "השומר החדש" ועוד ועוד, כל אחד בתחומו ונחלתו.

ה. אני מצטער, אך דווקא בימים אלה אני מטייל בצפון עם משפחתי. אני עסוק/ עסוקה בעניינים חשובים; ענינים אישיים, ענייני פרנסה וכו´.

התברר שכל ארגון וכל עמותה שומרים בקפידה על תחומיהם, מונעים כניסת "זרים", ואיחוד כוחות הוא מוקצה בעיניהם.
זוהי "תרבות הרסיסים" במובן הגרוע שלה שהרי ממילא מעט מאוד אנשים משתתפים בפעילות ההתיישבות והפוליטית של הימין, והסיכוי היחיד להצלחה הוא באיחוד השורות. אך לאסוננו בראש מרבית הארגונים והתנועות עומדים אנשים ונשים אינדווידואליסטים, כוחניים, שתלטניים, בטוחים בצדקת דרכם שאינם מסוגלים להקשיב לזולת ולשתף פעולה אפילו עם חבריהם לדעה ולדרך. כל אחד רוצה להנהיג ולנגן "כינור ראשון", ולכן הוא מעדיף לפעול בתחום מצומצם בו תהיה לו הבכורה. יש כאן הרבה "אגו" ואמוציות שליליות.    

גיליתי את "תרבות הרסיסים" הכיתתית לראשונה במערומיה בעת הבחירות לכנסת הי"ז. יחד עם דתיה הובלנו מהלך לאיחוד מפלגות הימין המכונה "קיצוני" (לא האיחוד "הממלכתי" של המפד"ל- איחוד לאומי). נפגשנו מספר פעמים עם ח"כ אריה אלדד ("מולדת"), ח"כ לשעבר מיכאל קליינר ("חרות"), ומר ברוך מרזל ("חזית יהודית לאומית") כולם אנשים יקרים, אוהבי ארץ- ישראל, ובשעה טובה סוכם על איחוד ומצע משותף. ביום האחרון, יום הגשת הרשימות לוועדת הבחירות, כאשר הנציגים שלנו המתינו  בתור להגשת הרשימה, טורפד המהלך ברגע האחרון בשל סכסוך על מיקום המועמדים ברשימה.
כל רסיס ארגוני נמצא בבועה פרטית מנותק מהסביבה מקדיש יומם וליל ושקוע כל כולו בבועה הפרטית שלו. אותה שעה עוכרי ישראל בשמאל מאחדים שורות ומחככים ידיים בהנאה על אווילותו של הימין.
אין ספק, משהו רקוב עד רקוב מאוד בתרבות הרסיסים הפנימיים של הימין הישראלי. המצב דורש תיקון מיידי ויסודי. איך מתקנים? מתאחדים בשלושת החודשים הקרובים סביב הדגל המשותף לכולנו והיא הפלת ממשלת הזדון של אולמרט- ברק בהפגנה שסיסמתה "בחירות עכשיו". זה לא צריך להפריע לשלל הפעילויות המבורכות האחרות למען ארץ ישראל שימשיכו להתנהל במקביל. חובה להתעלות מעל הכיתתיות שהורגת אותנו, כוחנו באחדותנו.
אנו נדרשים להקדיש שעתיים ביום בסך- הכל, פעם או פעמיים בשבוע בירושלים או ליד הבית בכל עיר או צומת בארץ. זה לא יפריע לא לחיים האישיים ובוודאי לא לפעילות הפוליטית - התיישבותית של כל אחד מאיתנו. זה יכול להצליח. זה ימנע ממשלת המשך של "קדימה" בראשות ליבני או מופז שתהיה אסון לעם ישראל ותביא לחיסול כל הישובים ביו"ש.
ולכל המפקפקים ולשואלים מה ישתנה אם יערכו בחירות והליכוד בראשות ביבי נתניהו יגיע לשלטון? התשובה היא יהיה שינוי. כי יש הבדל גדול בין נבלה ("קדימה" ועבודה) לבין טריפה.